נפיחה (בסלנג: פְלוֹץ, נאד, פוּק או עָרֹט^[1]) היא פליטת גזים דרך פי הטבעת כתוצר לוואי של פעולת מערכת העיכול.

הנפיחה מורכבת מגזים, שחלקם מיוצר על ידי חיידקים סימביוטיים, החיים במערכת העיכול של יונקים. גזים אלו הם חסרי ריח. הריחות המלווים את הנפיחה נוצרים מכמויות זעירות של חומרים אחרים.

הרעשים המלווים את הנפיחה נוצרים על ידי רטיטה של פי הטבעת, ולא על ידי תנועות של חלקי העכוז כמקובל לחשוב. הצליל משתנה בהתאם לעובי השריר הסוגר ומהירות הגז היוצא.

בנפיחה כשלעצמה אין נזק, אך הימנעות משחרור הנפיחה או כליאת הגזים בבטן עלולות לגרום לכאבים.

מתוך: ויקיפדיה

האשך היה בזמן ביצוע עבודות שירות בעמדת שטיפת הכלים, מחשבתו נודדת ומהרהרת בשאלה, "הספגטי אמור לחכות לפסטה או הפסטה לספגטי?", כאשר לפתע נפרצה הדלת בחטף והגננת נכנסה, נסערת.

הימים היו ימי הסגר, והשעה הייתה 10:00 לפנות-בוקר, שעה שבה האשך בדר"כ נם עדיין את שנת היופי שלו, חולם חלומות יפים על מאנו עם שיער שופע וטים דנקן עם ברכיים, הצופים במופע קסמים של בוריס דיאו השולף קרואסון מדש מעילו, וזה היה מוזר שהאשך כבר היה ער לחלוטין, ועוד יותר מוזר – שביצע מטלה בשעה זו.

הסיבה הייתה שהאשך היה תקוע בבית כבר זמן רב, ושעשע עצמו לאחרונה בשעשועים שונים עם הגננת, להפגת השעמום.

הגננת היבשושית משהו, פחות אהבה את זה, ולאחר הטלפון הרביעי שנשבר לה שפטה אותו לחומרה לביצוע עבודות שירות באיזור המטבח למשך שבוע.

האשך עדיין טרח על הגשת ערעור רשמי ('לא מספיק אני במאסר גם צריך לבצע עבודות פרך?!'), אך קם ליומו הראשון של ביצוע גזר הדין כמו גבר אמיתי (רק עם אשך אחד), וכעת כשגננת הגיעה במפתיע באמצע יום עבודה ('בטח כדי לבדוק אותי'), האשך היה בטוח שיצא גדול ושיקבל קיצור בעונש על התנהגות טובה.

הידעת?

סוגי מזון מסוימים ידועים כיוצרי נפיחות: שעועית, בצל, בטטה, עדשים, ערמונים, כרוב, ברוקולי, שמרים מתוך לחם ועוד. מתוכם בולטת במיוחד השעועית.

אבל לא כך היה הדבר.

"הוציאו אותי לחל"ת!" קראה הגננת בייאוש.

הדבר היכה באשך כמו נאד ממילואימניק בעל קיבה רגישה, בטלטולית ביום חמסין חם.

להיות עם הגננת 24/7?! הוא התפלץ.

הם בקושי מסתדרים בשגרה כפי שהיא!
עד עתה נשמר דו-הקיום בבית בזכות זה שהגננת הייתה חוזרת הביתה מהעבודה בשעה 19:00, והאשך היה הולך לישון ב-20:00.

בנוסף, הסכם אי-התקפה בלתי פורמלי התקיים ביניהם, אם במקרה שניהם קמו להשתין באמצע הלילה ונפגשו במסדרון.

הוא בהה בה בבלבול, ידו עדיין אוחזת בסקוץ', נוטף קצף כעת על הרצפה.

"זוז! אני אעשה את זה," היא אמרה. "כבר משעמם לי".

לא יודע אם לצחוק או לבכות, חושיו מתערבלים ורגשות סותרים גועשים בתוכו כבור ביוב מבעבע בזמן הצפה, הוא נסוג לסדר את מחשבותיו, מסתכל בה באלם בעוד היא עושה את הכלים.

לפתע הבחין כי מכנסיה מעט נפולים, וכי חריץ שרברבים נחשף קמעה.

מייד הערפל פג ממוחו והוא הרגיש הוא עצמו שוב.

"אם אני אכניס 5 שקל, אקבל סיבוב?" שאל, מנצל את הקסם האישי הידוע שלו וכשרונו הטבעי לפלרטט.

במקום הסיבוב המובטח, הגננת הסתובבה וחבטה בו עם הסקוץ'.

גורם נוסף לייצור מיותר של גז הוא לחץ פסיכולוגי. במצב כזה, לבישת בגדים צמודים כדי למנוע שחרור הנפיחה, לא רק מכאיבה, אלא גם תורמת ליצירת גז נוסף.

למחרת העניינים הסתבכו באמת כשהגננת הפתיעה את האשך (היא יצאה לצעידת בוקר; הוא שכח וחשב שהלכה לעבודה, כרגיל), ותפסה אותו על חם במיטה עם זקנה, ועם בת 11.

מה שהיה גרוע יותר – זו הייתה אותה אחת.

"שוב העלית אותה למיטה?! ולמה אתה בכלל שוב במיטה??"
"אנחנו בשנ"ב!" הודיע האשך, מצטדק.
"שנ"ב??"
"שנת בוקר! הזקנה חייבת את שנת הבוקר שלה בפוך, אחרת היא מתבאסת והשיער שלה נושר!"

הגננת הביטה בו בתיעוב.

"ועכשיו השיער שלה לא נושר?? הוא בכל הבית!!! תראה את הצד שלי במיטה!!! ולמה בכלל גם אתה חזרת למיטה?! אמרת שתלך לחפש עבודה!"
"התעייפתי!" הסביר האשך.
"מלחפש?"
"מלחשוב על זה!"

פרצופה של הגננת החל להאדים, הפך לסמוק בגוון חציל בלאדי, והאשך חשב לרגע שהוא רואה אדים עולים מראשה.

היא לפתע שחררה זעקת קרב וזינקה על המיטה, עדיין בנעליה.

בואו נגיד שמה שקרה שם לא הייתה השלישייה שהוא תמיד ציפה לה, אלא יותר לורנה בוביט פוגשת את צ'ארלי מנסון.
לכלבה שלום, לאשך (ליטרלי) – קצת פחות.

אדם ממוצע פולט 0.5 עד 1.5 ליטר גז ביום, ב-12 עד 25 נפיחות (ד"ר לוויט, מומחה עולמי בתחום קובע כי מספר הנפיחות הממוצע ביום הוא 10, וגם כמות של 20 ביום נחשבת טבעית ותקינה^[2]).
[האשך סבור שהמידע אינו מהימן, ושעל הקורא הסביר להכפילו פי 10 לפחות – א.ט.מ]

הימים הבאים לא נעשו קלים יותר.
הגננת השתעממה בקלות. היא התחילה בניקוי יסודי של הבית, וגייסה לכך בכפייה את האשך.
היא הכריחה אותו לראות איתה את כל העונות של "בנות גילמור".
היא דיברה ודיברה על כל מה שהיה בעבודה עד שנאלצה לצאת לחופש, מי יוצא עם מי, מי שונא את מי, ועל מה מדברים במטבחון כשהבוס לא בסביבה (על סריגה).

האשך לא ממש הצליח, ולמען האמת גם לא ממש ניסה להקשיב, וכל הממבו-ג'מבו הזה הותיר אותו מבולבל ונשמע לו בערך כך:

היא החליטה להעסיק את עצמה עם אחיינה הקטן, ולטפל בו בשעות היום משום שהגן היה סגור, מה שאמר שירים בלופ שנתקעו לו בראש כמו "אני נשאר אני", נזלת בכל מקום, חיתולים מסריחים, וצעצועים פזורים ברחבי הבית, עליהם דרך האשך בכל הזדמנות.

שינוי מעניין נוסף שהתחולל בבית היה שהאשך שם לב שכעת, כשהגננת לא עייפה כל הזמן, אונה המיני התגבר.

בתחילה ראה בזה דבר טוב.

אבל כשזה התגבר עוד ועוד, כמעיין, האשך החל להפסיד במערכה וחש עצמו טובע.
עוד סיבוב ועוד סיבוב והאשך כבר התחיל להרגיש סחרחורת.

יום אחד חזרה הגננת מהמכולת ומצאה אותו מקריא סיפור לאחיינה.
היא נורא התלהבה שסוף סוף הוא תורם ומגלה בו עניין, אך ההתלהבות שככה כששמעה את הסיפור שבחר, אותו הקריא תוך העפת מבטים רבי משמעות לכיוונה:

המסר הועבר והאשך יכל לחזור לקרוא מעורבים של מנחם מבלי שהגננת תגרור אותו לקרוסלה.

העניין בגורמי הנפיחה התגבר בעקבות התחלת טיסות בגובה רב ותוכניות חלל. הלחץ הנמוך, הסביבה המבודדת ולחצים פסיכולוגיים הפועלים על המשתתפים ביוזמות אלו היוו מקור לדאגה.

דבר נוסף שהחלה הגננת לעשות במרץ זה לבשל.

היא החליטה שעכשיו, כשיש לה זמן, היא תשקיע ותכין ארוחות בריאות עבור האשך, במקום כל הג'אנק שהוא קונה בחוץ, ואולי כך הוא יצליח "לחזור להיראות כמו בהתחלה, כשהסכמתי לצאת איתך".
היא החלה לבשל תבשילים שונים ומשונים, כמו תבשיל עדשים ("קצת אורז ויש חלבון מלא!"), מרק ירקות עשיר עם שעועית ("לא אין קרוטונים!"), כרוב וברוקולי בתנור ("בלי טיפת שמן!"), ושום אפוי ("מצוין לחיידקים הטובים!").

הבעיה הייתה, שכל הטוב הזה גרם לתסיסה אצל האשך.

לא שחלילה הוא לא היה טעים, הכוונה ממש לתסיסה בבני-מעיו האומללים, שהורגלו לעיכול מונסודיום גלוטומט, פיצות, ומנת חומוס אקראית.

האשך נפח ונפח כמו הקטר הקטן שיכל, המתאמץ לעלות במעלה הגבעה.

בהתחלה עוד מצא נקודת אור בילד המסתובב לו בין הרגליים, והפיל את זה עליו ("הוא שוב עשה קקי!").
אבל אחרי כמה פעמים הגננת קלטה את הקטע, והניסיונות האומללים להסיט את האש דמו לניסיון להאשים מישהו אחר בנאד בזמן משחק סנוקר, באולם ריק.

מחקר אירופאי על השפעות הנפיחה על הבריאות לא מצא הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בבריאות של בני אדם שנופחים מעט לבין אלו שנופחים הרבה. למרות זאת, המחקר מצא שאנשים שנופחים יותר חיו חיים שמחים יותר.

עם התקדמות התפריט החדש העניינים הלכו והתדרדרו, והסרחונות הלכו והתגברו, גורמים אפילו לאשך עצמו להעלות גבה בהפתעה מהריח הלא מוכר ומהעוצמה.

הגננת החלה להפעיל מאוורר קבוע, באמצע החורף. היא החלה למקם את עצמה בהתאם למיקומו של האשך, כשהיא במעלה הרוח.
אבל אפילו זה לא עזר. הגננת גילתה שעוצמתו של האשך חזקה מדי, ושהנאדים שלו הם כמו דג הסלמון – שוחים נגד הזרם.

האשך מצא את עצמו במצוקה, דווקא כשכל העולם החל לשחרר.

מצב רוחו העכור בטח שלא השתפר כאשר השיקוץ הגדול רשם לעצמו עוד אליפות בבועה, והרעד ביד חזר, כמו גם העווית העצבנית בעין ימין.

הגננת ניסתה להציע אוזן קשבת, להבין ולהכיל את רגשותיו, אך זה כמעט והסתיים באסון.

נפיחה היא נושא הומוריסטי לאנשים מסוימים, אם בגלל הצלילים המופקים או בגלל הריחות. חלק מוצאים הומור בהדלקה של נפיחות, שעובדת היטב בגלל כמות המתאן הגדולה בנפיחה.

הרומאים סברו כי הימנעות מכוונת מנפיחה פוגעת בבריאות, ונהגו לומר כי מי שמעדיף את נימוסיו על בריאותו הוא שוטה.

השניים הלכו והתקרבו לנקודת הפיצוץ.
והאשך קיווה שזו לא תהיה הבטן שלו.

אבל דווקא אז, כשהאשך חשב שלא יכול להיות גרוע יותר, אירע האסון.

יום אחד חזרה הגננת הביתה מצעדת הבוקר שלה ומצאה את האשך סרוח על הספה ועל פניו הבעה מוזרה אף יותר מהרגיל.

"מה קרה לך?" שאלה. "שוב נזכרת ב-2013?"
"לא," אמר האשך. "סתם מרגיש לא משהו."

היא פתחה את דלת המקרר ונראה שחיפשה שם משהו.

"ראית במקרה קופסא שקופה עגולה עם חומוס?"
"ראיתי." ענה האשך.
"ו?… זרקת?"
"לא, למה?" תהה האשך.
"אולי כי היה לו טעם מוזר?"
"באמת היה לו טעם מוזר," הסכים האשך.
"אכלת ממנו?!"
"אפשר להגיד. טעם מגעיל למדי."
"ואז זרקת?"
"לא. ואז אכלתי עוד."
"מה?! למה? כמה!!"
"למה מוחמד טיפס על ההר? כי הוא היה שם. אכלתי את הכל."
"זה חומוס שקיבלתי מחבר בעל חומוסייה מטבעון!" קראה הגננת. "הוא סוגר את העסק בגלל הקורונה, וחילק את כל מה שנשאר לו במקררים מלפני הסגר! התכוונתי להשתמש בזה כדשן לצמחים!"

נפיחה בהלכה:
ההלכה היהודית אוסרת על אדם להתפלל בקרבת אדם שהפיח, ובלימוד תורה הדבר אסור אם הלומד הוא המפיח. כך פוסק הרמב"ם לגבי קריאת שמע ולימוד תורה:

"…יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו – שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.
ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו – מהלך לאחוריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים – גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל."

את הימים הבאים הם כינו "הימים הנוראים".

באתר ישנם קוראים רבים בעלי נפש רגישה, והאשך גם לא רוצה להבריח קוראות פוטנציאליות, אז הוא בחר שלא להעמיק בפרטים.

אבל היו גם תוצאות חיוביות לסיפור.

הסיבובים פסקו לחלוטין, מה שאפשר לאשך להשתקם.
התינוק עם החיתול המסריח סירב להיכנס יותר לבית, מה שגרם לגננת להיות איתו בבית אמה.
והאשך קיבל בחזרה את זמן השקט שלו, לגרבץ ולבהות ולקרוא הופס.
בעודו רובץ על הספה, מתרווח ונהנה מהשקט בין ריצות לשירותים, הוא נזכר במשפט שקרא פעם: